הבלוג של יעל

עוגת דבש

כשיוסף שלי היה בן שנה, הוא איבד את ההכרה כתוצאה ממחלת חום שפגעה במוחו.
יוסף איבד את כל אבני הדרך.
כחלק מהמלחמה להחזיר ליוסף את יוסף, הלכנו לאפרת, קלינאית התקשורת שלנו.
באחד הימים הנוראים של ערב ראש השנה ויום הכיפורים,
נסענו לטיפול אצל אפרת המקסימה.
בדרך עברנו את "אנג'ל", ויוסף המתוק, ישוב על כיסא הבטיחות, אומר לי:

"אמא, ריח".

הסתכלתי עליו במראה ואמרתי לו: ״נכון חמוד. ריח".

"מה אתה מריח, מותק?״
אני מוסיפה ואומרת לו,

"אני חושבת שזה ריח של עוגת דבש."

ויוסף,
"כן , עוגת דבש".

אבל,

כל פעם, כל פעם, כל פעם שהגענו לאפרת לטיפול ועברנו דרך  אנג'ל, יוסף היה אומר לי:

"עוגת דבש".

הייתי מגיעה בוכה לאפרת.
"שוב עוגת דבש?״, אמרה לי בעינייה הטובות,
קוראים לזה "חזרתיות".
וילד מיוחד הוא לעיתים אסוציאטיבי ומתקשה "להפטר" מזה, זקוק לתיווך.

היו פעמים שככל שהתקדמתי לרמזור של אנג'ל בצומת כנפי נשרים, הלב שלי היה דופק – האם יוסף יתגבר הפעם על ה-״עוגת דבש"?
אלוקים אלוקים רק לא עוגת דבש, מה רע בעוגת קינמון או פס גבינה או סתם לחם פרוס לעזאזל?!

אבל יוסף:

"עוגת דבש".

יום אחד פשוט צרחתי עליו ובכיתי : ״די די עם ה-׳עוגת דבש׳ המטומטמת הזאת שלך״.
הנחתי את הראש על ההגה,
ובכיתי,
ובכיתי,
והתפללתי.
ואז חיבקתי אותו.

היו פעמים שפשוט "חתכתי" דרך נג׳ארה או אפילו מאריכה את הנסיעה דרך סחרוב, רק כדי להמלט מה-"עוגת דבש" שארבה לי בצומת אנג'ל.

עבדנו ועבדנו עם אפרת,
וניצחנו בנקודות.

השבוע נסעתי עם יוסף, הבחור החתיך והמקסים שלי.
כשעצרנו ברמזור של אנג׳ל, שאלתי אותו: ״תגיד מותק, אתה אוהב עוגת דבש?״

״כן״, הוא אומר לי,

״ואת?״

אני?

אני שונאת עוגת דבש.

 הנחתי את הראש על ההגה,
ובכיתי,
ובכיתי,
והתפללתי.
ואז חיבקתי אותו.

יעל מזרחי

קול חי- משדרים אמונה בעם