הבלוג של רחל

כמעט כל מדיה עוסקת בימים הללו בסקרים שמסכמים את השנה. כולם מנסים לספר לכם מי הוא איש השנה בקטגוריות השונות, מי הם האנשים המשפיעים בתחומים השונים. בכלכלה, בתקשורת, בעולם החרדי וכו'. סקרים שונים מתבצעים לגבי הפופולאריות והרלוונטיות של האנשים.

אז לא, זה לא יהיה סיכום השנה שלי. סיכום השנה שלי הוא קצת אחר.

יש לי אבא חולה פרקינסון למעלה מ 20 שנה. בשנתיים האחרונות מצבו הידרדר. בשנה האחרונה לוויתי אותו כמעט בכל יום שני לביה"ח בלינסון על מנת לקבל עירוי שאמור לייצב ואולי אפילו לשפר את מצבו.

ברוב הפעמים הגענו כשאבא בכסא גלגלים. לעיתים רחוקות הוא הצליח לצעוד כמה צעדים. כן, בשנה האחרונה אני מבינה שאבא שלי מידרדר..

אבא שלי שהיה האיש הכי חכם שהכרתי, אבא שהיה נכנס למיטה עם אנציקלופדיה, או ספר היסטוריה, אבא שלי שפתר לאמא שהייתה רכזת חשבון בבית הספר, נוסחאות מסובכות במתמטיקה, בלי שלמד לימודי ליבה בחיידר, אבא שידע היסטוריה יותר מכל המורות שהיו לי בסמינר, ופתאום הוא לא מוצא את המילים. הוא לא זוכר..

כל פעולה פשוטה הופכת להיות מורכבת ולפעמים בלתי אפשרית.

רק בשנה האחרונה הבנתי שאבא שלי ממש חולה פרקינסון.. אבא שלי עם חוש ההומור המקורי, עם החשיבה היצירתית, עם הפיקחות והשובבות.. היום הוא כבר כמעט לא מצליח להצחיק אותנו. הוא רוב הזמן עצוב.. אבא איבד את שמחת החיים ואני מחפשת דרכים יצירתיות להחזיר לו אותה..

ועדיין זה אבא שלי.. אבא שאני כל כך אוהבת וכל כך רוצה אותו לצידי עוד הרבה שנים.

בשנה האחרונה הבנתי לעומק את מצוות כיבוד הורים. גם כשזה לא נוח, או לא מתאים, כן, מאוד קל לקיים את המצווה בשעות שזה בדיוק מסתדר לך. הבנתי שכדי לקיים מצוות כיבוד הורים צריך להתאמץ ולפעמים גם קצת להזיע..

כשאבא אומר לי תודה, אני מבקשת שיפסיק. זו אני שצריכה להודות. זה לא מובן מאליו שהוא מאפשר לי..

בשנה הזאת היכתה ההכרה בתוכי שאני צריכה למלא את המצברים בעוד ועוד שעות עם אבא. מנסה לנצל כל דקה פנויה ולהיות שם.. עם אבא ואמא.. ימי שני בשבוע הפכו להיות ימי שני של בלינסון. כשאת בבית חולים, גם אם זה רק לכמה שעות לקבל עירוי, הפרופורציות משתנות.

כן, בשנה האחרונה השתנו לי הפרופורציות..

שם, בבית החולים, אין הבדל בין דתיים לחילוניים, בין ספרדים לאשכנזים. בין יהודים לערבים. שם אין וועדות יישום, או מכסות, או וועדות קבלה.. שם בפתח בית החולים, כולם מתקבלים. העירוי זורם לכולם בורידים.. באותו קצב, אותו החומר, אותה דקירה, אותו הכאב.. אני אופטימית ומלאת תקווה. נושאת תפילה לאלוקים ומודה על האפשרות והיכולת להיות שם..

מאחלת לאבא שלי רפואה שלמה בתוך כל חולי עם ישראל. בשורות טובות!

 

כשאבא אומר לי תודה, אני מבקשת שיפסיק. זו אני שצריכה להודות. זה לא מובן מאליו שהוא מאפשר לי..

                                                             רחל פסטג

קול חי- משדרים אמונה בעם